רומן אוטוביוגרפי מאת שלמה אריאל.
הספר "דיוקנו של הזמן האבוד" נפתח באזעקה. כשהמחבר נולד, נולדה מלחמת העולם השנייה. ספר הזיכרונות הזה מעלה באוב את דברי הימים הגדולים של המלחמה והניצחון, את גורלם של ניצולי השואה, את המאבקים על הקמת המדינה, את חבלי קליטת העלייה, את היחסים המדממים אך רבי הפנים בין היהודים והערבים, את דעיכת החלוציות של הנח"ל והקיבוץ - את כל אלה משרטט המחבר מנקודות מבטו הסובייקטיביות מאוד, האפיזודיות, של ילד שגדל במשטרת רמת גן, אחד ממוקדי האירועים, והיה לנער ולבחור. הסיפור נעצר בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית. המחבר לא חוסך בתיאורי משובות וחטאי ילדותו ונעוריו וחוויותיו המיניות והרומנטיות כילד וכנער. הוא לא נרתע מלגעת בהוריו עליהם השלום ובשבר שעברו בנעוריו. הוא מספר על תשוקתו העזה אל הספרות ואל השפה העברית על כל סגנונותיה ותקופותיה ומשלביה, על מאמציו לנסות את כוחו בכתיבה ספרותית ועל השוקת השבורה ביחס אל השפה ואל המציאות, שבפניה עמד בבחרותו. אזכור "דיוקנו של האמן כאדם צעיר" של ג'ימס ג'ויס ו"בחיפוש אחר הזמן האבוד" של מרסל פרוסט בכותרת הספר אינו מקרי.
ספר דיגיטאלי בחנות הספרים "עברית".